In the Midst of Mountains - הובארט, הרים סביב לה

( עברית בהמשך )
"Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get."

As I said in the previous post, the beginning of my time in Hobart was rushed, arriving an hour-and-a-half before shabbat. After contacting David and Pnina Clark, a lovely couple from the local Jewish community, I was invited to their house for candle lighting and Friday night dinner. As well as myself, there were a few other guests, including an Israeli family from Reut who were hiking the Overland Track the following Sunday. Since we finished the meal late, I was invited to crash on the couch in a spare room, and in the morning we went to pray at Hobart Synagogue, the oldest synagogue in Australia. Admittedly we didn't have a minyan, but the synagogue was beautiful and we walked back to the Clarks' residence through the Salamanca market. The rest of shabbat passed with another lovely meal, a bit of walking around and of course rest and book reading.

On Sunday I mostly rested and caught up on laundry before going to a pub to watch my Collingwood play a pre-season match against Carlscum. Unfortunately we lost by 7 points, but it did seem the senior players weren't putting as much effort into it as they would in a match for points.

The next day I decided to tackle Mt Wellington, which rises to 1,271 metres. The hostel's courtesy shuttle was full, so I took a local bus to get to the foot of the mountain. There after debating between Fern Tree Track and Middle Track, I took the advice of the Rambam, and started ascending. After reaching The Springs, a resting place halfway up, I continued with the Zig Zag Track until the summit. I spent some time wandering around the peak, where the views weren't as good as they were on the way, due to the clouds. To go down the mountain I was lucky enough to hitch a ride with a couple from Sydney and they took me through all the way to the city centre.

The day after climbing the mountain I went to visit the Cadbury Chocolate Factory, the first item to go on my list when planning the Tasmanian part of my adventure. After an hour of bus travel I arrived at the factory in the suburb of Claremont. Unfortunately there are no tours of the factory anymore, apparently because of a health and safety issue. Instead there is only access to the Visitor's Centre, which includes a 20-30 minute video with a live explanation of the chocolate making process. Also there is a gift shop, a chocolate shop, where you can buy the freshest Cadburys at probably the cheapest price in Australia, and a cafe which boasts having the best hot chocolate in Australia. I tried it, but it was pretty average. I reckon they should visit my Aunty Linda so that she can teach them how to make really good hot chocolate. To wrap up the day, David and Pnina invited me for another wonderful family meal.

For my last day in Tassie I went on a day tour of Port Arthur. On the way there we stopped for quick lookouts over Pirate's Bay and at Devil's Kitchen and Tasmans Arch. At Port Arthur our guide Ian dropped us off and let us wander around the historic site for 3 hours. Each person got a playing card with a convict and as you go along, you discover his story. My man was the knave of hearts, William Day (as the son of a Shakespeare lover it was foretold I'd get a William). William was a 26 year old painter from Durham, England who was sentenced to 7 years for bigamy. He was probably caught as he had his first wife's initials and marriage date tattooed on him. The site was interesting but I personally found 3 hours a bit too long for it. On the way back to Hobart we stopped at Federation Chocolate Factory, a local hand-made chocolate factory, where we had tastings, including some flavours I've never had before, like chili, apricot and apple. From the chocolate factory we drove to Richmond, a historic town in Tassie which has the oldest bridge in Australia in it, and then onto the airport where I got on my flight back to Melbourne.

"החיים הם כמו קופסת שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל."

כמו שציינתי בפוסט הקודם, התחלת השהות שלי בהובארט הייתה לחוצה בזמן, כשהגעתי שעה וחצי לפני כניסת השבת. אחרי שיצרתי קשר עם דוד ופנינה קלארק, זוג מקסים מהקהילה היהודית המקומית, הוזמנתי אל ביתם להדלקת נרות וארוחת שישי. חוץ ממני היו עוד כמה אורחים, כולל משפחה ישראלית מרעות שעמדו לטייל את טרק האוברלנד בראשון שאחרי. כפי שסיימנו את הארוחה מאוחר, הוזמנתי לישון על הספה בחדר פנוי, ובבוקר הלכנו להתפלל בבית כנסת הובארט, בית הכנסת העתיק ביותר באוסטרליה. לא היה לנו מניין, אבל בית הכנסת יפה מאוד והלכנו חזרה אל בית משפחת קלארק דרך שוק סלמנקה. שאר השבת עברה עם עוד ארוחה נהדרת, קצת הליכה בשכונה וכמובן מנוחה וקריאה.

ביום ראשון בעיקר נחתי וגם כיבסתי סוף סוף את כל הבגדים המסריחים מהטרק לפני שהלכתי לפאב לצפות בקולינגווד שלי משחקת במשחק טרום עונה נגד קרלטון. לצערי הפסדנו ב-7 נקודות, אבל היה נדמה שהשחקנים הוותיקים לא השקיעו באותה מידה כמו במשחק ליגה.

ביום שאחרי החלטתי להגיע לראש הר וולינגטון, המתנשא לגובה של 1,271 מטר. ההסעה בחינם של האכסניה הייתה מלאה, אז לקחתי אוטובוס מקומי להגיע לתחתית ההר. שם אחרי התלבטות בין שביל עץ פרן לבין שביל האמצע, הקשבתי לעצתו של הרמב"ם והתחלתי לעלות. אחרי שהגעתי אל "המעיינות", מקום מנוחה במחצית הדרך, המשכתי בשביל הזיג זאג עד הפסגה. הסתובבתי קצת זמן בראש ההר, אבל הראות לא הייתה טובה כמו בדרך בגלל העננות. בירידה מההר התמזל מזלי לתפןס טרמפ עם זוג מסידני והם הקפיצו אותי עד מרכז העיר.

ביום אחרי שטיפסתי את ההר הלכתי אל מפעל השוקולד של קאדברי, הדבר הראשון שהיה ברשימה שלי כשתככנתי את החלק הטסמני במסע שלי. אחרי שעה נסיעה הגעתי למפעל בשכונת קליירמונט. לצערי הרב כבר לא מתבצעים סיורים של המפעל, לכאורה בגלל סיבות בריאות. במקום זה יש גישה רק למרכז המבקרים, שכולל סרטון באורך 20-30 דקות עם הסבר של עובדת המקום על תהליך יצירת השוקולד. בנוסף יש גם חנות מזכרות, חנות שוקולד, המוכרת את הקאדברי הכי זול באוסטרליה, ובית קפה שטוענים שיש להם את השוקו החם הכי טוב באוסטרליה. ניסיתי אותו, אבל הוא היה די ממוצע. אני חושב הם צריכים לבקר את דודתי לינדה שהיא תלמד אותם איך להכין שוקו חם ממש טוב. לקנח את היום, דוד ופנינה הזמינו אותי לעוד ארוחה משפחתית נפלאה.

ביום האחרון שלי בטסמניה הלכתי לסיור יום לנמל ארתור. בדרך עצרנו לתצפיות קצרות במפרץ הפיראטים, מטבח השדים וקשת טסמן. בנמל ארתור המדריך שלנו איאן שיחרר אותנו להסתובב בעצמנו באתר ההיסטורי ל-3 שעות. כל אחד קיבל כרטיס משחק עם אסיר וכשאתה מסתובב אתה מגלה את סיפורו. הבחור שלי היה נסיך הלבבות, וויליאם דיי (כבן של אוהב שייקספיר זה בטח נכתב מראש שאקבל מישהו בשם וויליאם). וויליאם היה צייר בן 26 מדורהאם, אנגליה שנידון ל-7 שנים על ביגמיה. הוא כנראה נתפס כי היה לו קעקוע של שם אישתו הראשונה והתאריך בו התחתנו. האתר היה מעניים אבל באופן אישי חשבתי ש-3 שעות זה קצת יותר מדי בשבילו. בדרך חזרה להובארט עצרנו במפעל השוקולד פדרציה, מפעל מקומע שמייצר שוקולד באופן ידני, שם היו לנו טעימות כולל טעמים שבחיים לא ניסיתי, כמו צ'ילי, משמש ותפוח. ממפעל השוקולד נסענו אל ריצ'מונד, עיירה היסטורית בטסמניה שבה יש את הגשר העתיק באוסטרליה, ומשם לשדה תעופה, שם עליתי על טיסה חזרה למלבורן.

Disconnected - ללא קליטה

( עברית בהמשך )
"A thousand-mile journey starts with one step.
So I think that we will start at the beginning."

I recently finished walking the Overland Track, a 65 kilometre long hike through the Tasmanian Wilderness from Cradle Mountain to Lake St. Clair. Along the way, I slept in wooden huts, yet all hikers have to carry a tent in case the hut is full or in case of an emergency. This was not my first multi-day hike, but it was the first time I carried all 6 days' worth of food with me. When hiking in Israel you can always find somewhere to stock up every 2-3 days. At the beginning of the hike I was mentally comparing it with Israeli trails, but by the end I was just enjoying the atmosphere and quiet. I have to say I was surprised by the amount of Australians on the hike (the statistics reckon 80% from the mainland and another 7% from Tasmania), but enjoyed the meeting of people who are, like me, keen on bushwalking and therefore also have a certain ethos to life and how to treat the environment. One of the most amazing aspects of the hike, apart from the incredible scenery, was the disconnection from all of our modern day technology, allowing me to reconnect with G-d, nature and myself.

Day 1
"So prepare for a chance of a lifetime, be prepared for sensational news. A shining new era is tiptoeing nearer."
Ronny Creek --> Water Valley Hut (4.5 hours)

The day started with my last cooked breakfast of the week to finish up my leftover eggs and cheese. Then I waited for my transfer to Cradle Mountain. The coach arrived half-an-hour after the time I was asked to wait outside, and on the way I discovered that the company combines the shuttle bus together with the tour, so we drove via the scenic route, stopping for half-an-hour at Sheffield and had an ongoing commentary about every tree on the way.

Finally arriving at the visitor centre, I got my track pass, national parks pass and map. Then I took another shuttle bus to the beginning of the track at Ronny Creek and set off southwards. As I said, along the way I started comparing it with Israel. I feel that the trail (and in general Australian trails) isn't marked as well as Israeli trails, and Israel probably has one of the best markings in the world. I have to say though I was impressed by the maintenance of the trail itself, with the first day having a lot of duckboard (board planking with metal mesh on it) and the walking was easy.

From Ronny Creek I walked beside Crater Lake and then climbed Marions Lookout to view Dove Lake and the area. I then continued down, having a short break at Kitchen Hut before continuing onwards. I gave both side walks to Cradle Mountain and to Barn Bluff a miss as the weather was a bit rainy and quite cloudy. Arriving at Water Valley Hut, I was greeted by the volunteer hut warden Phil and in the hut met other hikers who set out the same day.

Day 2
"Far over the misty mountains cold, to dungeons deep and caverns old."
Backtrack to Barn Bluff (3 hours return)
Water Valley Hut --> Lake Will T/O (1 hour)
Lake Will T/O --> Lake Will (20 minutes each way)
Lake Will T/O --> Windemere Hut (1.25 hours)

The second day was scheduled as quite a short walk to the next hut and I was debating if to skip a day, but upon advice from other hikers that the third day is brutal and since anyway my transfer was booked for Friday afternoon (more on that later), I decided to backtrack half-an-hour to Barn Bluff, even though it looked cloudy, hoping it would clear up. It felt very mystical and special to walk through the clouds and I felt like I was in a scene from Lord of the Rings. However, the clouds didn't clear up and after an hour in I arrived at a rock pile where the track wasn't clear on where to go. Because of the uncertainty and the cloudiness I decided to turn back.

After lunch at the hut, I continued on the way. As the sun was weakly shining, the skinks were on the track in large numbers. The first one I saw was exciting, and the second was regrowing its tail and soon enough I lost count. I took the side trip to Lake Will which is known for its view of Barn Bluff. Seems Murphy had also decided to walk the track with me as the Bluff was exceptionally clear when I arrived at Lake Will.

From Lake Will I returned to the main track and continued to Windemere Hut. There we saw the most chilled out wallaby, who just sat by the toilet, not caring about the passersbys. Also around the hut, I spotted some pademelons and a wombat was sighted (but not by me).

Day 3
"You pray for rain, you gotta deal with the mud too. That's a part of it."
Windemere Hut --> New Pelion Hut (6 hours including lunch break)

I was warned in advance by other hikers and rangers that the third day is the hardest, but I didn't think it would be as hard as it was. I set out with a few other hikers and we walked the day together. Most of the day we walked through forest, where the ground was mud and water puddles, covered with tree roots. To avoid getting our boots too soaked we jumped from one tree root to another, sometimes missing or slipping and getting wet and muddy. It was physically and mentally very exhausting, but we did discover a newfound sense of balance. Also, to top it, the area we were going through is known as popular with the leeches, so I made sure my lighter was easily accessible. Just before arriving at New Pelion Hut I saw a couple of kookaburrahs flying away.

Day 4
"A few hours mountain climbing make of a rogue and a saint two fairly equal creatures."
New Pelion Hut --> Pelion Gap (2 hours)
Pelion Gap --> Mt Ossa (4 hours return including lunch break)
Pelion Gap --> Kia Ora Hut (1.5 hours)

This day is known as the mountains' day. Hikers can choose to add an extra and climb Mt Oakleigh (which I was told by two hikers who did it was wet and involved river crossings which soaked their boots) or on arrival at Pelion Gap can choose to ascend Mt Ossa, the highest summit in Tasmania, and/or Mt Pelion East. Walking with the same group as the day before, we decided to take on the challenge of the highest peak on the island. It was quite a while to get to the top, involving some rock scrambling and strong winds which I felt could knock me off the mountain, but the views on the way and at the summit were amazing and the sense of accomplishment from scaling the peak is immense.

After coming down from the mountain we headed to Kia Ora Hut, not without the day's fair share of mud and puddles.

Day 5
"Many a calm river begins as a turbulent waterfall, yet none hurtles and foams all the way to the sea."
Kia Ora Hut --> 1st Waterfalls T/O (1.5 hours)
Walk to Fergusson and D'Alton Falls (30 minutes return)
1st Waterfalls T/O --> 2nd Waterfalls T/O (25 minutes)
Walk to Hartnett Falls (50 minutes return)
2nd Waterfalls T/O --> Bert Nichols Hut (1.5 hours)

Waterfalls day was spent mostly in the rainforest, and to tie in with the day's themes we had our most rainy day on the track. During the whole day, there was an almost constant drizzle or light shower, as well as all the wet plants at the sides of the track wetting anyone passing through. My wet weather gear held up quite well and I finished the day pretty dry with the contents in my pack dry too. The three waterfalls on the side tracks were quite incredible, but as the tracks weren't the most clearly marked, I ended up doing a bit of exploring of the rainforest on my way back to the main track, and made my way to Bert Nichols Hut.

Day 6
"It was dark all around, there was frost in the ground."
Bert Nichols Hut --> Narcissus Hut and the ferry jetty (2.25 hours)

Now I return to the story of the transfer to Hobart. I had booked a transfer from Lake St. Clair to Hobart for 15:00, meaning I'd arrive at about 17:30, almost 2 hours before shabbat. A tad pressured, but doable. While on the track the group who had originally booked the transfer told me that they were booked on the 15:30 ferry, meaning the transfer would be leaving 16:00 at the earliest, but more realistically at 16:30, not giving me enough time before shabbat. Because of this I decided to head out early, try to get on an earlier ferry and hopefully hitch a ride or find a different coach.

So I set out 20 minutes after the sun had risen and walked the track quickly. The ground still had frost on it and the air was crisp and fresh and I really enjoyed the walk despite having less stops than usual to savour the scenery. Most of that day the walk was through eucalyptus forest, giving an Australian feel to the hike. The early morning is one of my favourite hiking times as you can hear the bush around you wake up and I was treated to many beautifully coloured bird sightings and heard their morning songs. There are two major downsides to early hiking though: the early wake-up, which bothered me less as I had spent an average of 10 hours a night in the sleeping bag in that week, and the cobwebs in the way, which all seemed to be at eye level.

I arrived at the ferry jetty 5 minutes after the 9:30 departed, but radioed the ferry operator who confirmed there would be room on the 11:30. I used my waiting time to change into the camp clothes and spread my wet gear out to dry in the sun. While waiting for the ferry another few individual hikers arrived as well as a group of 13. As we waited we enjoyed the warming sun and the amazing views of the pristine Lake St. Clair (some people even went in for a swim). To truly mark the end of the journey we got a view of the symbolic and rare Tasmanian wedge-tailed eagle circling above us and then saw a platypus in the water while riding the ferry.

At the visitor centre I waited for a lift, feeling like I was back in the army. After 2.5 hours and many people who were heading in the opposite direction, two lovely Canadian girls had room in their car and were driving to Hobart, and even to the same hostel. Another 2.5 hours later we arrived at the hostel and I just had enough time to shop, catch up with the family, shower and get ready for shabbat in Hobart, which I will expand upon along with my adventures here in the next post.

"פו היה אומר: ברור לכולם שמסע צריך להתחיל ברגל ימין, הבעיה היא לדעת איזה מבין השתיים היא רגל ימין.
אחרי שבחרת מה היא רגיל שמאל, ברור שהשנייה היא רגל ימין..."

בזמן האחרון סיימתי ללכת את טרק האוברלנד, שביל באורך 65 קילומטר בטבע הטסמני מהר קריידל עד אגם סיינט קלייר. לאורך הדרך ישנתי בבקתות עץ, אך כל המטיילים היו צריכים לסחוב גם אוהלים למקרה שהבקתה מלאה או למקרה של מצב חירום. זה לא היה הטיול הראשון שלי עם שינה בשטח, אבל זו כן הייתה הפעם הראשונה שסחבתי אוכל ל-6 ימים איתי. כשמטיילים בארץ תמיד יש מקום לקנות עוד אוכל כל יומיים-שלוש. בתחילת המסלול השוותי אותו לשבילים הישראלים, אבל בסוף פשוט נהנתי מהאווירה ומהשקט. אני חייב להגיד שהופתעתי מכמות האוסטרלים (הסטטיסטיקה אומרת 80% מהיבשת ועוד 7% מטסמניה), אבל נהנתי מהמפגש עם אנשים, שכמוני, אוהבים לטייל ויש להם דרך חיים מסוימת ויחס לסביבה. אחד הדברים המדהימים בטרק, חוץ מהנוף המדהים, היה הניתוק מהטכנולוגיה המודרנית, שאיפשר לי להתחבר מחדש עם א-להים, הטבע ועם עצמי.

יום ראשון
"נתכונן לשינוי בחיינו... תקופה ככה זוהרת אלינו דוהרת."
ערוץ רוני --> בקתת ווטר ואלי (4.5 שעות)

היום התחיל עם ארוחת הבוקר החמה האחרונה של השבוע לסיים את שאריות הביצים וגבינה. אחרי זה חיכיתי להסעה שלי להר קריידל. האוטובוס הגיע חצי שעה אחרי הזמן שאמרו לי לחכות מחוץ לאכסניה, ובדרך גיליתי שהחברה משלבת את ההסעה עם הסיור שלהם, אז נסענו בדרך הנופית עם עצירה של חצי שעה בשפילד בדרך והסבר בלתי פוסק על כל עץ בדרך.

לבסוף הגענו אל מרכז המבקרים, ואספתי את הניירות המאשרות לי לטייל במסלול ואת המפה. אז לקחתי עוד הסעה אל תחילת המסלול בערוץ רוני והתחלתי ללכת דרומה. כפי שאמרתי, בתחילת הדרך השוותי את המסלול לישראל. אני מרגיש שהשביל (ובאופן כללי שבילים באוסטרליה) לא מסומנים בצורה טובה כמו שבילים בישראל, וישראל היא כנראה המדינה עם אחד מסימוני השבילים הטובים בעולם. אני חייב להגיד אבל שהתרשמתי מרמת התחזוק של המסלול עצמו, כאשר ביום הראשון היה הרבה דאקבורד (קרשים עם רשת מתכת) וההליכה הייתה קלילה.

מערוץ רוני הלכתי לאורך אגם קרייטר ואז טיפסתי אל תצפית מריונס לראות את אגם דאב והסביבה. אחרי זה ירדתי למטה, עם עצירה קצרה בבקתת "קיצ'ן" (מטבח) לפני שהמשכתי הלאה. ויתרתי על המסלולים הצדדיים להר קריידל ובארן בלאף כי היה קצת גשום ודי מעונן. כשהגעתי לבקתת "ווטר ואלי" (עמק המים) קיבל את פניי פיל, מתנדב שאחראי על הבקתה ושם פגשתי מטיילים אחרים שיצאו באותו יום כמוני.

יום שני
"הרחק מעבר להרים הערפיליים והקרים, אל מרתפים עמוקים ומערות ישנים."
חזרה אל בארן בלאף (3 שעות חזור)
בקתת ווטר ואלי --> צומת אגם וויל (שעה)
שביל אל אגם וויל (20 דקות כל כיוון)
צומת אגם וויל --> בקתת ווינדמיר (שעה ורבע)

היום השני תוכנן כיום קצר אל הבקתה הבאה והתלבטתי עם לדלג על יום, אבל בעצת מטיילים אחרים שהיום השלישי קשה מאוד וכפי שההסעה שלי הוזמנה לשישי בצהריים (עוד על זה בהמשך), החלטתי לחזור חצי שעה אל בארן בלאף, למרות שהיה נראה מעונן בתקווה שיתבהר. הרגיש לי מאוד קסום ומיוחד ללכת דרך העננים והרגשתי בסצנה משר הטבעות. אבל מזג האוויר לא התבהר ואחרי שעה הגעתי לערימת סלעים בו השביל לא היה ברור לאן הוא מוביל. בגלל חוסר הוודאות והעננות החלטתי לחזור אחורה.

אחרי ארוחת צהריים בבקתה המשכתי בדרכי. באור החלש של השמש החומטים היו על המסלןל בכמויות. הראשון ריגש אותי, והשני היה בתהליך גידול זנב חדש אבל במהרה הפסקתי לספור. הלכתי במסלול הצדדי אל אגם וויל, הידוע בתצפית שלו אל בארן בלאף. נראה שמרפי גם בא לטיול כי בארן בלאף היה בהיר ובלי עננים כשהגעתי לאגם וויל.

מאגם וויל חזרתי לשביל הראשי והמשכתי אל בקתת "ווינדמיר". שם ראינו את הוואלבי הכי רגוע בעולם, והוא פשוט ישב ליד השירותים, אדיש לעוברים ושבים. עוד בסביבות הבקתה ראיתי פדמלונים (דומים לוולאבי) וגם מטיילים אחרים ראו וומבאט.

יום שלישי
"כשאתה מתפלל לגשם, אתה צריך להתמודד גם עם הבוץ. זה חלק מזה."
בקתת ווינדמיר --> בקתת ניו פליון (6 שעות כולל הפסקת צהריים)

מטיילים אחרים ופקחים הזהירו אותי מראש שהיום השלישי הכי קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה קשה כמו שהוא היה. יצאתי עם עוד כמה מטיילים והלכנו במשך היום יחדיו. רוב היום הלכנו דרך יער, כשהאדמה הייתה מלאה בוץ ושלוליות מים, מכוסה בשורשי עצים. כדי שנעליים שלנו לא יספגו לגמרי, קיפצנו בין השורשים, ואם פיספסנו או החלקנו אז נפלנו לבוץ. זה היה מתיש פיזית ומנטאלית, אבל מצאנו תחושת שיווי משקל מחודשת. וגם, כדי להוסיף לצרותינו, האזור בו עברנו ידוע בתור מקום עם עלוקות, אז דאגתי שהמצית שלי יהיה בהישג יד. בדיוק לפני שהגענו לבקתת "ניו פליון" ראיתי זוג קוקברות עפים מעלינו.

יום רביעי
"כמה שעות של טיפוס הרים גורמים לנוכל ולקדוש להיות שני יצורים די שווים."
בקתת ניו פליון --> מעבר פליון (שעתיים)
מעבר פליון --> הר אוסה (4 שעות חזור כולל הפסקת צהריים)
מעבר פליון --> בקתת קיאה אורה (שעה וחצי)

היום הזה ידוע כיום ההרים. מטיילים יכולים לבחור להוסיף יום למסע ולטפס את הר אוקלי (שנאמר לי ע"י זוג מטיילות שהיה רטוב וכלל חציית נהרות שהרטיב לגמרי את הנעליים) או בהגעה אך מעבר פליון ניתן לבחור לעלות את הר אוסה, הפסגה הגבוהה בטסמניה, ו/או את הר פליון המזרחי. ביחד עם אותה קבוצה שהלכתי איתה ביום הקודם, החלטנו להענות לאתגר של הפסגה הגבוהה באי. לקח זמן להגיע למעלה, וכלל טיפוס על סלעים ורוחות חזקות שהרגשתי יכולות להעיף אותי מההר, אבל הנוף בדרך ובפסגה היו מדהימים והרגשת ההצלחה מהטיפוס הייתה עצומה.

אחרי שירדנו מההר, הלכנו אל בקתת "קיאה אורה", אבל לא בלי המנה היומית של בוץ ושלוליות.

יום חמישי
"פעמים רבות נהר רגוע מתחיל כמפל סוער, אך אף אחד מהם אינו קוצף כל הדרך אל הים."
בקתת קיאה אורה --> צומת המפלים הראשונה (שעה וחצי)
שביל אל מפלי פרגוסון וד'אלטון (חצי שעה חזור)
צומת המפלים הראשונה --> צומת המפלים השנייה (25 דקות)
שביל אל מפלי הרטנט (50 דקות חזור)
צומת המפלים השנייה --> בקתת ברט ניקולס (שעה וחצי)

יום המפלים היה ברובו ביער הגשם, וכדי להשתלב עם הנושא היומי גם מזג האוויר היה גשום. במשך כל היום היה באופן כמעט רציף טפטוף קל עד בינוני, בנוסף לצמחים הרטובים לצידי הדרך שהריבו את כל מי שעבר. הציוד שלי לגשם הוכיח את עצמו ובסופו של היום הייתי יבש וכך גם תוכן התיק שלי. שלושת המפלים במסלולים הצדדיים היו נהדרים, אבל כפי שהשביל אליהם לא היו מסומנים בבירור כלל, יצא לי לשוטט ולחקור את יער הגשם בדרך חזרה אל השביל הראשי, ומשם המשכתי אל בקתת "ברט ניקולס".

יום שישי
"היה חשוך מסביב, היה כפור באדמה."
בקתת ברט ניקולס --> בקתת נרקיסוס ומזח המעבורת (שעתיים ורבע)

עכשיו אחזור אל הסיפור של ההסעה להובארט. הזמנתי הסעה מאגם סיינט קלייר להובארט ב-15:00, כלומר שהייתי מגיע בסביבות 17:30, כמעט שעתיים לפני שבת. קצת לחוץ, אבל אפשרי. באחד הימים במסלול, הקבוצה שבמקור הזמינו את ההסעה אמרו לי שהם לוקחים את המעבורת של 15:30, כלומר שההסעה תצא הכי מוקדם ב-16:00, אבל כנראה יותר בטזור 16:30, מה שלא היה מאפשר לי מספיק זמן לפני שבת. לכן, החלטתי לצאת מוקדם, לנסות להגיע למעבורת מוקדמת יותר ובתקווה לתפוס טרמפ או הסעה אחרת.

אז יצאתי 20 דקות אחרי שהשמש זרחה והלכתי את המסלול בהליכה מהירה. האדמה עדיין הייתה עם שכבת כפור עליה והאוויר היה טרי ומאוד נהניתי מההליכה, למרות שיצרתי פחות מהרגיל ליהנות מהנוף. רוב היום השביל עבר ביער אקליפטוס, ונתן הרגשה אוסטרלית לטרק. הבוקר המוקדם הוא אחד מהזמנים האהובים עליי לטייל בהם כי אפשר לשמוע את הטבע מתעורר וזכיתי לראות הרבה ציפורים צבעוניים ולשמוע את שירת הבוקר שלהם. יש שני חסרונות עיקריים לטיולים מוקדמים: ההשכמה המוקדמת, שפחות הפריעה לי אחרי ממוצע של 10 שעות בלילה בשק שינה במהלך השבוע, וקורי העכביש בדרך, שאיכשהו היו כולם בקו העיניים שלי.

הגעתי למזח המעבורת 5 דקות אחרי המעבורת של 9:30, אבל מפעיל המעבורת אמר ברדיו שיהיה לי מקום במעבורת של 11:30. בזמן שחיכיתי החלפתי לבגדים נקיים יותר ונתתי לציוד הרטוב להתייבש בשמש. בזמן שחיכיתי למעבורת עוד כמה מטיילים בודדים הגיעו בנוסף לקבוצה של 13. בזמן שחיכינו נהנו מהשמש החמימה ומהמראה המדהים של המים הצחים של אגם סיינט קלייר (היו אפילו אנשים שנכנסו לשחייה). כדי לסמן באמת את סוף המסע זכינו במראה של עיט זנב הטריז הטסמני הסמלי והנדיר חג מעלינו ולאחר מכן ראינו ברווזן במים כשנסענו במעבורת.

במרכז המבקרים חיכיתי לטרמפ, עם הרגשה שחזרתי אחורה בזמן לצבא. אחרי שעתיים וחצי והרבה אנשים בלי מקום ברכב או שנסעו לכיוון ההפוך, שני בחורות קנדיות חביבות אמרו שיש להן מקום והן נוסעות להובארט, ואפילו לאותה אכסניה. אחרי עוד שעתיים וחצי הגענו לאכסניה והיה לי בדיוק מספיק זמן לעשות קניות, לדבר עם המשפחה, להתקלח ולהתכונן לשבת בהובארט, עליה ארחיב ביחד עם חוויותיי פה בפוסט הבא.

Long-ceston - זמן רב בלונסטון

( עברית בהמשך )
"Before tracks were built, people rowed up to the cascades and scrambled up over the rocks to reach the best picnic spots."

After quite a long time in Launceston, staying a week-and-a-half here, I'm more than ready to move on.

I landed here on Wednesday ahead of the first Aussie Rules football pre-season match between my club Collingwood and the rivals Hawthorn. Before the match, once settled in the hostel, I managed to explore the centre of Lonnie (as it's known by the locals), including the street mall and synagogue, which is the second-oldest in Tasmania and Australia. I also visited the Queen Victoria Art Gallery, which had a couple of exhibits which interested me.

Later on, I geared up with my black-and-white wind breaker and scarf and walked to the stadium. The stadium was almost sold out, which is unusual for a pre-season game, but not abnormal for such a rivalry as Collingwood-Hawthorn. Taking my seat in the crowd, one of the first things that struck me was that the supporters were mixed up, unlike the soccer matches in Israel where the opposing supporters are often separated by fences and police. I found myself sitting next to a local Hawthorn supporter and surprisingly we had good chit-chat and a bit of banter in the breaks. The match itself was competitive by both teams with our youngsters and new signings playing well, leading at every change and finishing with a 44 point win. There was a lot of promise shown and I have a good feeling about the upcoming season.

The next day I visited the Queen Victoria Museum. The museum had several sections, including an interactive science section, an automobile display, model dinosaurs and bones, models of Tasmanian modern wildlife, and a war memorial. I found this quite a unique setup for a museum, but a very enjoyable one, as anyone can find their place in the big complex.

The following Sunday I went exploring around Lonnie's famous Cataract Gorge enjoying it's beauty. While wandering a lady called out "shalom" to me. Upon conversation with her I found that she and her husband are both not Jewish but love and support Israel. And this whole conversation started only because I was wearing my kippah and by it she identified me as an Israeli.

The next day I visited the local City Park, which was very peaceful. As well as the usual trees and flowers found in parks, Lonnie's is unique as they have an exhibit of Japanese Macaques. While the older ones laid around sunbathing and grooming each other, the young ones were monkeying around getting up to various antics.

On the Tuesday I took an organized tour to Freycinet National Park with Tours Tasmania. We were only two people on the tour, so our guide Ellie gave us a few options for the day and let us pick what we wanted to do. On the way to Freycinet, we stopped at East Coast Natureworld, where we saw animals including the young wombat Agnus, Tasmanian devils and kangaroos. We watched the Tasmanian devils being fed, witnessing the bone-crunching power their jaws hold, and then hand fed the kangaroos. Unfortunately, we had to continue with the tour as I could of spent all day at the park.

First stop we made at Freycinet was at the famous Wineglass Bay, and it's beauty definitely lives up to its reputation. Afterwards we lunched at another beautiful spot named Honeymoon Bay, and walked around Cape Tourville and then down to Gravelly Beach past Sleepy Bay. After a few tourists switching between the Launceston and Hobart vans which impressed me, showing the flexibility of the tour company, we travelled to the quaint Ross Village. There I saw the Ross Bridge, got a few souvenirs and had a nice chat with the local owner of the bakery.

Wednesday was a fast day, Taanit Esther, so I spent most of the day in the room and caught up with my prime minister Netanyahu's speech in front of the American congress (opinions can be asked of it privately). In the evening I went to the local rabbi's house for the megilla reading. Since I was outside my hometown of Jerusalem, Purim falls immediately following the fast, which made for a very fast reading of the megilla, which quite disappointed me, as it is one of my favourite parts of Purim. Following the megilla speed run, we had a fast breaking meal (breakfast?) with lovely hamantaschen made by the rabbi's wife.

On Purim afternoon, most of North Tasmania's Jews gathered together (still not that many) and we had a megilla (once again fast) and torah reading. After that we had a festive meal and a fun Purim poll conducted by the rabbi, including gems such as "how long is the average megilla reading" and "what is the rabbi's age". And a great time was had by all.

This Sunday I'm going on the Overland Track. Looking forward to it and I'll let you know how it was when I'm done!

Do I regret flying over to Tasmania earlier than needed to watch my boys play? NEVER!

"לפני ששבילים נסללו, אנשים שטו אל המפלים וטיפסו על הסלעים להגיע לנקודות הפיקניק הטובות ביותר."

אחרי זמן יחסית ארוך בלונסטן (שבוע וחצי) אני יותר ממוכן להמשיך הלאה.

נחתי כאן ביום רביעי כדי שאוכל להגיע למשחק הפוטבול האוסטרלי הראשון בהכנה לעונה בין הקבוצה שלי קולינגווד ובין היריבים הות'ורן. לפני המשחק, אחרי שהתארגנתי באכסניה, הספקתי לטייל במרכז לונסטון, כולל קניון הרחוב ובית הכנסת, שהוא השני הכי עתיק בטסמניה ואוסטרליה. גם ביקרתי בגלריית המלכה ויקטוריה, שהיו בו כמה מיצגים שעניינו אותי.

מאוחר יותר, לבשתי את המעיל והצעיף השחור-לבן שלי והלכתי אל האצטדיון. האצטדיון היה כמעט בתפוסה מלאה, שזה חריג למשחק הכנה, אבל די רגיל ליריבות כמו קולינגווד-הות'ורן. אחרי שהתיישבתי בקהל אחד הדברים הבולטים ששמתי לב אליהם היה שהאוהדים היו מעורבבים, שלא כמו במשחקי כדורגל ישראליים כשאוהדי קבוצות יריבות מופרדים לרוב ע"י גדרות ושוטרים. מצאתי את עצמי יושב ליד אוהד הות'ורן מקומי ולהפתעתי היה לנו שיחה נחמדה בהפסקות. המשחק עצמו היה תחרותי והשחקנים הצעירים החדשים שלנו הוכיחו את עצמם, הובילו בכל חילוף וסיימו בניצחון של 44 נקודות. יש הרבה פוטנציאל בקבוצה ויש לי הרגשה טובה לעונה הקרובה.

למחרת ביקרתי במוזיאון המלכה ויקטוריה. המוזיאון כלל כמה חלקים, כולל חלק מדעים אינטראקטיבי, תצוגות מכוניות, מודלים ועצמות של דינוזאורים, מודלים של בעלי חיים טסמניים בימינו ותצוגת מלחמת העולם הראשונה. זו צורת ארגון מאוד ייחודית למוזיאון, אך מהנה, כי כל אחד יכול למצוא משהו במבנה הגדול הזה.

ביום ראשון לאחר מזה הלכתי לטייל סביב ערוץ נחל מקומי בשם "קטרקט" ונהנתי מיופי המקום. בזמן שהסתובבתי מישהי קראה לעברי "שלום". אחרי ששוחחתי איתה ועם אישה גיליתי ששניהם לא יהודים אלא פשוט אוהבים ותומכים בישראל. וכל השיחה הזאת התחילה רק כי היא זיהתה אותי כישראלי/יהודי בגלל הכיפה שחבשתי.

ביום שאחרי ביקרתי את הפארק העירוני המקומי, שהיה מאוד שלו. חוץ מהצמחייה הרגילה שנפוצה בפארקים, הפארק בלונסטון ייחודי בכך שיש שם תצוגה של קופי מקוק יפניים. בזמן שהמבוגרים שכבו בשמש הצעירים השתובבו ושיחקו בתערוכה.

ביום שלישי יצאתי בסיור מאורגן לפארק הלאומי פרייסינט. היינו רק שני אנשים בסיור, אז המדריכה שלנו הציגה כמה אפשרויות ואיפשרה לנו לבחור מה לעשות. בדרך לפרייסינט עצרנו בעולם הטבע של החוף המזרחי, שם ראינו בעלי חיים כולל הוומבאט הצעיר אגנוס, שדים טסמניים וקנגרו. צפינו בהאכלה של השדים והטסמניים ובעוצמה שוברת העצמות של הלסת שלהם, ולאחר מכן האכלנו את הקנגרו. לצערי היינו צריכים להמשיך עם הסיור. מצידי הייתי נשאר שם כל היום.

העצירה הראשונה בפרייסינט הייתה במפרץ "ווינגלאס" (כוס יין) המפורסם, ויופיו עמד בציפיות. אחרי זה אכלנו צהריים בנקודה יפה בשם מפרץ "האנימון" (ירח דבש), והלכנו סביב כף טורביל וירדנו אל החוף המחוספס ליד מפרץ "סליפי" (ישנוני). אחרי שכמה מטיילים החליפו בין הסיורים מלונסטון ומהובארט, נסענו אל העיירה הקטנה רוס. שם ראינו את גשר רוס, וקניתי כמה מזכרות והייתה לי שיחה מהנה עם המוכרת המקומית במאפייה.

יום רביעי היה תענית אסתר, אז נשארתי רוב היום בחדר וניצלתי את הזמן גם להתעדכן בנאומו של ראש הממשלה נתניהו לפני הקונגרס האמריקאי (דעתי על כך תוכלו לבקש בפרטי). בערב הלכתי לביתו של הרב המקומי לקריאת המגילה. כפי שהייתי מחוץ לעיר מולדתי ירושלים, קריאת המגילה הייתה מיד בצאת הצום, שגרם לקריאה מהירה, שדי אכזב אותי כי זה אחד מהחלקים האהובים עליי בפורים. אחרי טיסת המגילה שברנו את הצום עם ארוחה קלה שכללה אוזני המן נפלאים שאשת הרב הכינה.

בצהריי פורים, רוב יהודי צפון טסמניה (עדיין לא כ"כ הרבה) התאספו והקשבנו לקריאת מגילה (שוב במצב טיסה) ותורה. ואז היה משתה פורים חגיגי שכלל חידון פורים בהנחיית הרב, שכלל הברקות כמו "מה אורך קריאת מגילה ממוצעת" ו"מה גילו של הרב". וליהודים הייתה אורה ושמחה.

בראשון הקרוב אני יוצא לטייל את טרק האוברלנד (65 ק"מ). אני מצפה לזה ויהיה חוויות לשתף כשאסיים!

ושאלה לסיכום: האם אני מתחרט שטסתי לטסמניה מוקדם משהייתי צריך בכדי לצפות בקבוצה שלי משחקת? ממש לא!