"Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get."
As I said in the previous post, the beginning of my time in Hobart was rushed, arriving an hour-and-a-half before shabbat. After contacting David and Pnina Clark, a lovely couple from the local Jewish community, I was invited to their house for candle lighting and Friday night dinner. As well as myself, there were a few other guests, including an Israeli family from Reut who were hiking the Overland Track the following Sunday. Since we finished the meal late, I was invited to crash on the couch in a spare room, and in the morning we went to pray at Hobart Synagogue, the oldest synagogue in Australia. Admittedly we didn't have a minyan, but the synagogue was beautiful and we walked back to the Clarks' residence through the Salamanca market. The rest of shabbat passed with another lovely meal, a bit of walking around and of course rest and book reading.
On Sunday I mostly rested and caught up on laundry before going to a pub to watch my Collingwood play a pre-season match against Carlscum. Unfortunately we lost by 7 points, but it did seem the senior players weren't putting as much effort into it as they would in a match for points.
The next day I decided to tackle Mt Wellington, which rises to 1,271 metres. The hostel's courtesy shuttle was full, so I took a local bus to get to the foot of the mountain. There after debating between Fern Tree Track and Middle Track, I took the advice of the Rambam, and started ascending. After reaching The Springs, a resting place halfway up, I continued with the Zig Zag Track until the summit. I spent some time wandering around the peak, where the views weren't as good as they were on the way, due to the clouds. To go down the mountain I was lucky enough to hitch a ride with a couple from Sydney and they took me through all the way to the city centre.
The day after climbing the mountain I went to visit the Cadbury Chocolate Factory, the first item to go on my list when planning the Tasmanian part of my adventure. After an hour of bus travel I arrived at the factory in the suburb of Claremont. Unfortunately there are no tours of the factory anymore, apparently because of a health and safety issue. Instead there is only access to the Visitor's Centre, which includes a 20-30 minute video with a live explanation of the chocolate making process. Also there is a gift shop, a chocolate shop, where you can buy the freshest Cadburys at probably the cheapest price in Australia, and a cafe which boasts having the best hot chocolate in Australia. I tried it, but it was pretty average. I reckon they should visit my Aunty Linda so that she can teach them how to make really good hot chocolate. To wrap up the day, David and Pnina invited me for another wonderful family meal.
For my last day in Tassie I went on a day tour of Port Arthur. On the way there we stopped for quick lookouts over Pirate's Bay and at Devil's Kitchen and Tasmans Arch. At Port Arthur our guide Ian dropped us off and let us wander around the historic site for 3 hours. Each person got a playing card with a convict and as you go along, you discover his story. My man was the knave of hearts, William Day (as the son of a Shakespeare lover it was foretold I'd get a William). William was a 26 year old painter from Durham, England who was sentenced to 7 years for bigamy. He was probably caught as he had his first wife's initials and marriage date tattooed on him. The site was interesting but I personally found 3 hours a bit too long for it. On the way back to Hobart we stopped at Federation Chocolate Factory, a local hand-made chocolate factory, where we had tastings, including some flavours I've never had before, like chili, apricot and apple. From the chocolate factory we drove to Richmond, a historic town in Tassie which has the oldest bridge in Australia in it, and then onto the airport where I got on my flight back to Melbourne.
"החיים הם כמו קופסת שוקולדים. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל."
כמו שציינתי בפוסט הקודם, התחלת השהות שלי בהובארט הייתה לחוצה בזמן, כשהגעתי שעה וחצי לפני כניסת השבת. אחרי שיצרתי קשר עם דוד ופנינה קלארק, זוג מקסים מהקהילה היהודית המקומית, הוזמנתי אל ביתם להדלקת נרות וארוחת שישי. חוץ ממני היו עוד כמה אורחים, כולל משפחה ישראלית מרעות שעמדו לטייל את טרק האוברלנד בראשון שאחרי. כפי שסיימנו את הארוחה מאוחר, הוזמנתי לישון על הספה בחדר פנוי, ובבוקר הלכנו להתפלל בבית כנסת הובארט, בית הכנסת העתיק ביותר באוסטרליה. לא היה לנו מניין, אבל בית הכנסת יפה מאוד והלכנו חזרה אל בית משפחת קלארק דרך שוק סלמנקה. שאר השבת עברה עם עוד ארוחה נהדרת, קצת הליכה בשכונה וכמובן מנוחה וקריאה.
ביום ראשון בעיקר נחתי וגם כיבסתי סוף סוף את כל הבגדים המסריחים מהטרק לפני שהלכתי לפאב לצפות בקולינגווד שלי משחקת במשחק טרום עונה נגד קרלטון. לצערי הפסדנו ב-7 נקודות, אבל היה נדמה שהשחקנים הוותיקים לא השקיעו באותה מידה כמו במשחק ליגה.
ביום שאחרי החלטתי להגיע לראש הר וולינגטון, המתנשא לגובה של 1,271 מטר. ההסעה בחינם של האכסניה הייתה מלאה, אז לקחתי אוטובוס מקומי להגיע לתחתית ההר. שם אחרי התלבטות בין שביל עץ פרן לבין שביל האמצע, הקשבתי לעצתו של הרמב"ם והתחלתי לעלות. אחרי שהגעתי אל "המעיינות", מקום מנוחה במחצית הדרך, המשכתי בשביל הזיג זאג עד הפסגה. הסתובבתי קצת זמן בראש ההר, אבל הראות לא הייתה טובה כמו בדרך בגלל העננות. בירידה מההר התמזל מזלי לתפןס טרמפ עם זוג מסידני והם הקפיצו אותי עד מרכז העיר.
ביום אחרי שטיפסתי את ההר הלכתי אל מפעל השוקולד של קאדברי, הדבר הראשון שהיה ברשימה שלי כשתככנתי את החלק הטסמני במסע שלי. אחרי שעה נסיעה הגעתי למפעל בשכונת קליירמונט. לצערי הרב כבר לא מתבצעים סיורים של המפעל, לכאורה בגלל סיבות בריאות. במקום זה יש גישה רק למרכז המבקרים, שכולל סרטון באורך 20-30 דקות עם הסבר של עובדת המקום על תהליך יצירת השוקולד. בנוסף יש גם חנות מזכרות, חנות שוקולד, המוכרת את הקאדברי הכי זול באוסטרליה, ובית קפה שטוענים שיש להם את השוקו החם הכי טוב באוסטרליה. ניסיתי אותו, אבל הוא היה די ממוצע. אני חושב הם צריכים לבקר את דודתי לינדה שהיא תלמד אותם איך להכין שוקו חם ממש טוב. לקנח את היום, דוד ופנינה הזמינו אותי לעוד ארוחה משפחתית נפלאה.
ביום האחרון שלי בטסמניה הלכתי לסיור יום לנמל ארתור. בדרך עצרנו לתצפיות קצרות במפרץ הפיראטים, מטבח השדים וקשת טסמן. בנמל ארתור המדריך שלנו איאן שיחרר אותנו להסתובב בעצמנו באתר ההיסטורי ל-3 שעות. כל אחד קיבל כרטיס משחק עם אסיר וכשאתה מסתובב אתה מגלה את סיפורו. הבחור שלי היה נסיך הלבבות, וויליאם דיי (כבן של אוהב שייקספיר זה בטח נכתב מראש שאקבל מישהו בשם וויליאם). וויליאם היה צייר בן 26 מדורהאם, אנגליה שנידון ל-7 שנים על ביגמיה. הוא כנראה נתפס כי היה לו קעקוע של שם אישתו הראשונה והתאריך בו התחתנו. האתר היה מעניים אבל באופן אישי חשבתי ש-3 שעות זה קצת יותר מדי בשבילו. בדרך חזרה להובארט עצרנו במפעל השוקולד פדרציה, מפעל מקומע שמייצר שוקולד באופן ידני, שם היו לנו טעימות כולל טעמים שבחיים לא ניסיתי, כמו צ'ילי, משמש ותפוח. ממפעל השוקולד נסענו אל ריצ'מונד, עיירה היסטורית בטסמניה שבה יש את הגשר העתיק באוסטרליה, ומשם לשדה תעופה, שם עליתי על טיסה חזרה למלבורן.
No comments:
Post a Comment